כדי להשיב על השאלה: כיצד ניתן לבנות זוגיות מוצלחת? נצטרך תחילה להגדיר מהי זוגיות מוצלחת. על פי אילו פרמטרים נוכל למדוד זוגיות מוצלחת? על פי מספר המילים שבני הזוג אומרים זה לזה? על פי מספר הפעמים שהם עושים פעילות כלשהי ביחד? על פי מספר הפעמים שהם מאפשרים זה לזו וזו לזה לעשות פעילות שהם אוהבים בלי בן/ת הזוג? על פי מספר התחביבים המשותפים להם? על פי מספר הפעמים שהם מקיימים יחסים ביום? בשבוע? בחודש? בשנה? על פי מספר השנים שנות הזוגיות?

ברור לי שלא נוכל לקבוע זוגיות מוצלחת על פי הפרמטרים הנ"ל. הרי זוגות שונים זה מזה בהרבה מאוד פרמטרים, גיל, השכלה, מספר ילדים, מוצא, ארץ מגורים, משפחה ממנה באו בני הזוג, מספר שעות שהם נמצאים בעבודה, אופי העבודה, השכלה, מצב סוציואקונומי וכו'. לכן אני רוצה לטעון שאי אפשר למדוד זוגיות מוצלחת על פי פרמטרים יבשים שניתן למדוד. 

אני טוענת שזוגיות מוצלחת מוגדרת על פי מה שבני הזוג מרגישים, לא על פי מה שהם מנסים להציג כלפי חוץ, ולא על פי מה שהם מספרים לחברים, למשפחה, בעבודה וכו'. גם לא השקרים שהם מספרים לעצמם, אלא מה שהם מרגישים בתוך תוכם כשהם מתבוננים פנימה, ובוחנים את הזוגיות שלהם. 

אני יכולה לטעון שהתברכתי בזוגיות מוצלחת על פי אמת מידתי. אוכל לשתף אתכם על מה מבוססת הזוגיות המוצלחת שלי. אז כך: יש בינינו חברות, יש בינינו כבוד והערכה הדדית, אנחנו מוצאים לנו זמן לעצמנו בתוך ים המטלות והמשימות של החיים המודרניים. אני משתפת את בן זוגי בדברים הקשורים לזוגיות שלנו, אין לי ממנו סודות כמוסים שאם יתגלו עלולים לערער את הזוגיות, ואני מאמינה שגם לו אין. ברור שיש מקרים שאנחנו לא תמימי דעים עליהם. בחינוך הילדים, בחברים, בחלוקת המטלות שבינינו וכו', אבל אנחנו מדברים עליהם ומגיעים לעמק השווה. לפעמים אני מוותרת, לפעמים בן זוגי. אני מעמידה לרוב את הרצונות שלו לפני הרצונות שלי (אלא אם זה משהו עקרוני לי) ועל פי מה שרואות עיניי גם הוא את שלי. גם כשאנחנו מגיעים לפיצוץ תמיד אחד מאיתנו שובר את הקרח, לרוב בהומור. אנחנו לא מוותרים על הקשר. לא שאין קשיים, ירידות ומשברים אבל אנחנו מכסים מעליהם באהבה ולא מוותרים לעצמנו עלינו.

בבחירות כולם באותו מצב, מחולקים חצי חצי' אבל מי צודק? האם בכלל יש כזה דבר צודק, ומי קובע? בני האדם הקימו קבוצות שתפקידן לקבל החלטות למען הציבור במדינה. לפי ההיגיון קבוצה זו אמורה להכיל את כל קשת מגוון הדעות של הציבור. אבל טבע האדם הוא שתמיד הוא חושב, שרק הוא צודק, ורק הדרך שלו היא הנכונה, לא מסוגל לקבל דעה שהיא לא דומה לשלו. מכאן מתפתחות כל המחלוקות, שבסופו דבר מגיעות לעימותים, שנאה אחד לשני ועד למלחמות קשות. האדם מפתח דעה ונטייה פוליטית במשך חייו, וכמובן שהוא חושב, שהאג'נדה שלו היא הנכונה, וכמובן שהוא צודק, וכך כל אחד ודעתו שלו. אם מישהו חושב שונה מהשני, זה לא אומר שאחד צודק והשני טועה. כל אחד ודרך הסתכלות שלו על העולם, ותפיסת המציאות שלו.

התרגלנו לקבל החלטות על פי הרוב, או להיכנע לבריונות שהחזק צודק, והחלשים מתכופפים כלפי החזקים. אנו נוטים לומר, שכך זה גם בטבע – החזק שורד, אבל זה לא נכון. אנו אומרים כך, כי אנחנו לא מסוגלים לראות את מכלול מערכת הטבע במלואה, ואנו רואים ומבינים רק חלק קטן ממנה, ועל פי זה אנו מסיקים את מסקנותינו. 

הטבע מלמד אותנו שיש מקום לכולם, והשלם הוא דווקא מורכב מהרבה חלקים שונים אלו מאלו. גם בפוליטיקה  בני אדם צריכים ללמוד לקבל את השונה, ולחיות זה לצד זה למרות השוני, ההבדלים, והייחודיות של כל אחד ואחד. לכל דבר שנברא בעולם יש זכות קיום, ולא ניתן להוציא אותו מהמערכת, כי המערכת כולה תקרוס בלעדיו. אנו רואים בטבע אין סוף דוגמאות לכך, שכל פרט, ולא חשוב מה תפקידו, חשוב באותה מידה כמו כולם. בטבע אין שווה יותר או שווה פחות, לכל אחד יש את התפקיד המיוחד לו, והוא חשוב כמו כולם.

באנושות יש לנו דוגמאות של אימפריות ענק, וכובשים גדולים, שסיפחו לעצמם אדמות, הון וניצחונות רבים בזכות כוחם הצבאי. איפה הם היום? לאדם דחף טבעי לרצות, שכולם יחשבו כמוהו, ומי שיש לו דעה שונה, מיד הופך לאויב, נרצה לשלוט עליו, ואם לא נצליח בכך, נרצה להעלים אותו בכל דרך אפשרית. אם היה אפשר להרוג את כל מי שלא בא לנו בטוב, היינו משמידים זה את זה מזמן. כל אלו הם התכונות האגואיסטיות שבהן נולדנו, וכל ניסיון לשנות את טבענו, נתון לכישלון מראש. עלינו לקחת דוגמא מהטבע וללמוד לחיות יחד.

בשנים האחרונות ישנה עלייה של אירועים  בכדוה"א – כמו שינויי מזג אוויר קיצוניים, אסונות טבע תכופים וחמורים, הכחדת מינים מואצת, שגרמו למדענים להכריז על משבר אקלים חמור ולהביע דאגה רצינית לגבי טיב המשך החיים בכדוה"א כבר בעשרות השנים הקרובות. 

לכדוה"א יש יכולת מסוימת לחידוש משאבים מתכלים ולדברי המדענים, קצב הצריכה שלנו עבר את יכולת כדוה"א לחדשם. מה שזה אומר במילים פשוטות – המשאבים שאנחנו משתמשים בהם היום כמו פחם, מים, צמחיה מינרלים וכו' לא מתחדשים.

בעולם שפוי, הודעה כזאת הייתה גורמת לראשי העולם ולכל אדם בר-דעת לעצור מיידית את עיסוקיו ולדאוג למענה, לתוכניות התמודדות, שהרי מדובר בסיכון הישרדותי ממשי וודאי הממתין לילדינו ולנכדינו, ולא בעתיד לוט בערפל אלא בעוד עשרות שנים בודדות בלבד. אולם, אין זה כך, עולם כמנהגו נוהג ברמה האישית וברמה הגלובלית.

מפליא? לא ממש. אם לא שמתם לב העולם לא שפוי, כולנו טומנים ראש עמוק בחול וזה טבעי. טבעי מכיוון שאנחנו שבויים בתוך האגו שלנו. האגו הוא הרצון האנושי ליהנות, שזה תקין לכשעצמו, אבל ברמה האנושית ההנאה באה על חשבון אחרים ולטובתנו האישית בלבד. הנטייה המולדת בתוככי כולנו היא שיצאה מכלל שליטה והביאה למצב הזה מלכתחילה. העולם לא היה נמצא לפני הרס אם לא היה בנו תיאבון ללא שובע לשליטה, כוח וניצול. אנחנו רואים זאת בכל תחומי חיינו. 

מערכת הטבע היא לא רק פרחים וצמחים, היא כוללת את כל רמות הקיום מהדומם ועד החי ובני האדם. בניגוד לדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו, אנחנו איננו צופים מהצד על הטבע אלא חלק ממנו גם כן. ההבדל הוא שכל הרמות האחרות מתקיימות ומתנהלות בשירות ונתינה הדדיים ורק הרמה האנושית משתמשת בסביבותיה לטובתה האישית בלבד, כך שאפשר לומר שמשבר האקלים הוא משבר אנושי. משבר בטיב הקשרים והיחסים האנושיים. 

היחס הבסיסי שלנו לחיים הוא בניגוד לחוקי הטבע הממשיים והמוחלטים בדיוק כמו חוק המשיכה. כל רמות הקיום קשורות ותלויות אחת בשנייה ולכן היחס מתחשב בהתאם. כאשר אנחנו מתייחסים בניצול לסביבתנו ובעיקר לבני אדם אחרים, אנחנו גורמים נזק ממשי לכל רמות המערכת ומוציאים אותן מאיזון. זהו המקור השורשי האמיתי לכל תופעות הטבע הקשות ולמעשה לכל הקשיים והסבל בחיים האנושיים בכלל. הפידבק שאנחנו מקבלים בחיינו מהרמה הפיזית ועד הרמה הרגשית הם שליליים בהתאם. 

אבל לא הכול אבוד. אם הכול קורה בגללנו אז הנגזרת של זה הוא שגם הפתרון מונח לפתחה של האנושות. כדי לפתור את משבר האקלים יש ליזום שינוי בטיב היחסים והקשרים האנושיים. להתאים את ההתנהלות ולחיות לפי חוקי הטבע החברתיים ובראשם – חוק הערבות ההדדית. מאחר ואנו הרמה הגבוהה ביותר, השינוי בנו יתקן וירפא את כל שאר רמות הטבע, כדוה"א יחלים ואנחנו כולנו נגלה סוף סוף מהם חיי בטחון, אושר ושלווה. 

מה לא אמרו ואומרים עלינו, עם ישראל, בעיקר עם קשה עורף. האמת זו מעלה ולא חיסרון, לעם ישראל תפקיד מיוחד ולא סתם אנו נקראים עם סגולה ואור לגויים. אבל מה באמת ידוע לנו על המושגים האלה? לרוב אנו פותרים ומרגיעים את עצמנו בכל מיני משפטים כמו, זה שייך לפעם, לימי התנ"ך, משה רבנו ואברהם אבינו, אין קשר לעם הזה שאני שייכת אליו. אז זהו, שדווקא כן ועוד יותר מאז, עכשיו זה הרבה יותר רלוונטי. צריך להבין שעם ישראל הוא לא עם ככל העמים, אנו היהודים לא כמו שאר אומות העולם.

השורש של היהודים מגיע מקבוצה קטנה שהרגישה בליבה את הצורך להתחבר ולהתאחד על אף כל השוני בין כולם, למרות ייחודיותו של כל אחד ואחד. לכן היום כשאנו רואים את הפירוד הפילוג והשנאה שהולכת וגוברת בעמנו, אנו צריכים היום יותר מתמיד לממש את תפקידנו השורשי. תפקיד של איחוד העם על שלל גווניו. הדבר המופלא בשלום הוא לא שאחד מוותר לשני במשהו והשני מוותר בתמורה על דבר אחר, או שאחד ישלוט על השני והצד השני ייכנע מפחד או מסיבה אחרת. 

השלום האמיתי מגיע מחיבור שני הפכים יחד. קל לנו מאוד להתחבר לביטוי יינג ויאנג, יש בזה משהו מרגיע, מרדים כזה, ברור, כל עוד זה לא נוגע בי ולא נדרש ממני לעשות משהו בפועל, הכול נעים וברור. השלם, השלום זה מושג מאד קשה להבנה. אנו רגילים לחשוב ולפעול מתוך האגו שלנו שהוא שולט, קובע לנו את כל הרצונות שלנו. האגו גם שומר עלינו היטב ודואג תמיד לאינטרסים שלנו, ושיהיה לנו הכי טוב נוח ונעים. כל שילוב של האגו עם משהו מנוגד לו, זו נראית משימה בלתי אפשרית. תפיסת המציאות שלנו לא מאפשרת לתפוס דבר והיפוכו בו זמנית, זה תמיד יהיה זה או זה, אבל לא יחד, ולכן כל כך קשה לנו להתחבר עם אדם שדעותיו מנוגדות לנו. כפי שרואים בפוליטיקה למשל, ישנם המון מפלגות שכל אחת נושאת על דגלה אג'נדה משלה, וכמובן היא צודקת וכל השאר טועים.

אנו צריכים סוף סוף להתאחד למען מטרה אחת, וכלפיה כולם בלי יוצא מהכלל יתכופפו, הרי לכולנו אותו רצון לחיות חיים שלווים מלאים כל טוב, שלכל פרט יהיה כל הנדרש לו לקיום חייו בצורה מספקת. אם נצליח לשכנע את עצמנו שפרט וכלל שווים, נבין שאין אני אלא אנחנו, ואם משהו גונב או לוקח לעצמו יותר הוא בעצם לוקח וגונב מעצמו.

עם ישראל הוא למעשה ישר-אל, דהיינו אותה קבוצת אנשים המחפשים את דרכם ישירות לבורא -לאל. זוהי קבוצת אנשים שמחפשת את מטרת הבריאה, את סיבת העולם הזה, את הכח האלוהי שיצר הכל ורוצה לממש את התפקיד שיועד לה מבראשית. תפקידה להיות אור לגויים, כלומר להעביר לכל האנושות את חכמת החיבור שבאמצעותה אפשר להגיע לאושר המלא. להיות הצינור להעברת אור החיבור לכל האנושות. עם ישראל, כלומר אותה קבוצה שקיבלה על עצמה להיות אור לגויים, תוכל להעביר לאנושות את החוכמה אם היא תעשה כל שאפשר להגיע לחיבור, לאחדות. כשתגיע לאחדות היא תגלה את כל החוכמה הנמצאת בדנ"א שלה.

עד אז, אותה קבוצה עושה עוול כלפי כל אומות העולם, כיוון שרק היא יכולה להנחיל את חכמת החיבור לכל האומות, חוכמה שהיא מפתח לכל הטוב שבורא עולם רוצה להעניק לעולם דרך קבוצת ישר-אל. בדנ"א של אומות העולם מצויה הידיעה שהמפתח לכל הטוב מצוי בידי ישראל, לכן אין להתפלא שכל עוד עם ישראל לא מתאחד ולא מעביר ליתר האומות את סוד האושר, האנטישמיות שדוחפת את ישראל לחיבור לא תיפסק.

אנחנו רואים בעת החדשה, שדווקא בקרב עם ישראל הפילוג הולך ומתרחב וגם על כך אין להתפלא. שמעתי בשיעור של המורה ערן שיוביץ על הצורך בכך שתהיה קבוצה שתגיע לאחדות, שמתוך הפילוג הגובר והולך באותה קבוצה יתעורר הצורך באחדות ותבוא העבודה לאחדות מתוך אותה קבוצה.

משמח מאוד לגלות שהדברים מתחילים להתעורר בקרב העם. סקר שהתפרסם לא מזמן הצביע על כך ש-22% מהנסקרים העידו שיבחרו במנהיג שיפעל לאחדות בעם. כלומר אצל חמישית מהנסקרים האחדות בעם היא בראש סדר העדיפויות. אל לנו להשלות את עצמנו שיש פוליטיקאי שבאמת ירצה לפעול מטעם עצמו למען האחדות בעם. כולנו יודעים שפוליטיקאים הם אנשים שמה שמעניין אותם זה הם עצמם ומה שמפעיל אותם זה מספר המנדטים שיקבלו. לכן, אם מגיעה דרישה (וכבר מגיעה דרישה של 22% ) מלמטה, מהעם, לפעולה למען האחדות, הרי שכמו שטענו שפוליטיקאים פועלים על פי מה שייתן להם קולות, הרי יש סיכוי שהדרישה מהעם תגרום לפוליטיקאים להתחיל לפעול למען האחדות בעם. נקווה שהגל הזה של חשיבות האחדות בעם ילך ויגדל ונוכל לממש בקרוב את תפקיד עם ישראל.

טיפול בחרדה נחלק באופן כללי לשני חלקים עיקריים: טיפול פסיכולוגי המאגד בתוכו שלל רב של סוגי טיפול כמו טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי ועוד צורות נוספות רבות של טיפולים נפשיים שונים שבהם עובדים עם המטופל על היבטים רגשיים ולאורך מספר מפגשים מנסים להגיע לשורש גורם התקף החרדה. החלק השני בטיפול בחרדה הוא תרופתי. חשוב לציין שהטיפול התרופתי אינו מטפל בבעיה עצמה ולכן הבעיה לא נפתרת אלא מאפשר לאדם "להשתחרר" מהבעיה לפרק זמן כדי להקל עליו את ההתמודדות עם תופעות החרדה. במקרים של חרדות קשות מומלץ לשלב בין השניים ולצד הטיפול התרופתי לשלב טיפול תומך פסיכולוגי ולהגיע לשורש הבעיה הגורמת לחרדה, זהו הטיפול שיאפשר לחולל שינוי לאורך זמן ארוך ואף לתמיד. 

חרדות יכולות להיות חד פעמיות למשל אם החרדה מופיעה פתאום בתגובה לאיזה אירוע חד פעמי יש סיכוי גבוה שהחרדה באותו שלב הייתה תגובה חד פעמית והתופעה לא תחזור. כשהחרדה מופיעה ללא קשר לאירוע חיצוני חד פעמי, אלא הופכת לאירוע חוזר ונשנה, זהו כנראה מצב המחייב התייחסות רצינית. חרדה נובעת לרוב ממצבים פנימיים של האדם והסיבות הן קוגניטיביות, סביבתיות ואף גנטיות. החרדה יכולה להתפתח ממגוון רחב של גורמים ולפעמים קשה להצביע על גורם אחד לתופעת החרדה אלא על שילוב כמה גורמים יחד. חרדה גם יכולה להיות תוצאה של אירועים טראומטיים, גורמים אישיותיים או אירועים שקרו בעבר והודחקו. הרפואה הקונבנציונלית גורסת כי ניתן לטפל ולהתגבר על התקפי חרדה ע"י טיפול קצר ויעיל המשלב טיפול פסיכולוגי ותרופתי בהתאם לחומרת החרדה. 

החרדות פוגעות מאוד באיכות חייו של האדם הסובל מהן, בעיצומו של התקף חרדה האדם נמצא במסע הישרדות בהתמודדות עם ההתקף עצמו וכל מחשבתו מתמקדת ברגעים אלו. לפעמים התקף חרדה נמשך זמן רב, כך שבזמן ההתקף המח נכנס לסוג של מגננה ומנצל את כל יכולתו לעזור במערכה. המחשבה נעשית לא רציונלית ומעורפלת, אין יכולת בקבלת החלטות, וישנן גם תופעות פיזיולוגיות נלוות להתקף כגון כאבים, קוצר נשימה, זיעה קרה, רעידות, התקפי זעם וכדומה. בין ההתקפים האדם סובל ממצבים לא פחות קשים מההתקף עצמו, החיים לצד התקפי חרדה מלווים בהמון תופעות פסיכולוגיות וחברתיות חריגות מאוד מהנורמה ומחיי שגרה רגועים ופשוטים.

במקרים רבים כאשר קירות נוטים להתלכלך ויש צורך לשמור עליהם מפגמים כגון רטיבות או כתמים (קורה הרבה במטבחים או בחדרי אוכל או בגנים לפעוטות וכולי) אנו נבחר לעשות שימוש בטפט שקוף. היתרון של טפט שקוף הוא שמצד אחד אינו נראה כמו טפט ואינו משפיע בצורה משמעותית על עיצוב החלל ומצד שני מגן על הקיר ומאפשר לנקות אותו בצורה פשוטה יחסית ומהירה.

הדרך הכי מהירה להדבקת טפטים שקופים היא על ידי חיתוך והדבקה המבוססים על מדידות מדויקות ולכן התכנון ומדידות הקירות בחלל הם קריטיים להצלחת ההדבקה. כדי לחתוך את הטפט בצורה נקייה וחלקה ניתן לעשות שימוש בבסיס לחיתוך וגזירה, סרגל, סגן יפנית או מספריים חדות וכדומה. חשוב בחיתוך להשאיר כשני סנטימטר ביטחון בכל צד בעת ההדבקה כמרווח ביטחון. חשוב לבצע את ההדבקה ממעלה למטה בצורה מאוזנת וישרה לחלוטין ולהיזהר מנזילת דבק לכל מיני כיוונים. אם אתם חסרי ניסיון או בעלי "ידיים שמאליות" ייתכן ותרצו להיעזר במדביקי טפטים. חשוב לאחר ההדבקה להחליק את הטפטים באמצעות מגב או אמצעי אחר כדי למנוע את היווצרותן של בועות אוויר בתוך הטפט. פעולת ההידוק משחררת אוויר כלוא ומאפשרת הדבקה אופטימלית. ניתן לעשות שימוש בסמרטוט לפעולה זו במידה ואתם מוצאים את המגב כפחות נח.

בישראל זה פחות שכיח אך במקרים של טמפרטורה נמוכה שגורמת לטפט להתכווץ מדי יהיה צורך לחמם מעט את הפינה כדי לאפשר הדבקה נוחה שלה. מה שכן יותר שכיח בישראל הוא אבק והמון ממנו שיכול להקשות על הדבקת הטפט – חשוב שהן הקיר והן הטפט עצמו יהיו נקיים מאבק כדי למנוע כתמים עירבוב של האבק עם הדבק או כניסה של האבק בין הקיר לטפט. בעיה זו חמורה במיוחד בטפט שקוף שניתן לראות דרכו את הקיר וכמובן שגם את האבק הכלוא בינו לבין הטפט אם בטעות נכנס כזה. חשוב להפעיל לחץ מתון בעת ההדבקה ולא ללחוץ מדי מה שעלול לגרום לקימוטים, מתיחות או עיוותים בטפט. בטפט שקוף חשוב שהטפט יורגש כמה שפחות ולכן רצוי שיהיה חלק לחלוטין. כמובן שזה נכון גם לטפטים רגילים אך בטפט שקוף עיוותים לעיתים נראים חריגים במיוחד.

אתמול נתגלתה הבושה במלוא הדרה, אני ממש גאה בעצמי שגיליתי אותה עמוק בתוך הבריכה הקטנה, והמים המרעננים לרגע קט, כי כשאצא ייפח בי השרב ותכה בי הבדידות הלחה, ובאמת שוב תתגלה במלוא הדרה.

"זה סימן שהתקדמת", תאמרנה חברותי ללימודים בבני ברוך, גילוי הרע הוא התרגיל החשוב ביותר הנחוץ והנפלא, והרב שלי יסכים אפילו ויאמר, "תחשבי רק על מה שלמדנו היום, אל תתבלבלי, כי כך תבלבלי גם את כל העולם". אז אמרתי לבריכה הקטנה תודה ענקית על שנתנה לי לנהל איתה שיחה גלויה, שהזכירה לי שאין טוב בלי רע, דואליות, לחשה לי הבריכה הקטנה,  מוזמנת לחזור שוב כשתכה בך החמה.

הרגל הופך לטבע שני כל יום מאז שאני בבני ברוך

במחשבה ראשונה (גשמית) יש לה השלכה שלילית. למשל, אתמול ראיתי איך בתי הרביעית נועצת מוצץ בפיה של נכדתי הזעטוטית שכבר בבדיקת האולטסאוד נתפסה יונקת אצבע, "מוצץ אפשר להסיר בבוא העת אך אצבע חייבים להשאיר". אצלנו "הרגל הופך לטבע שני" מתכוון להשגתם של הרגלים טובים, החל מיקיצת הבוקר שיכולה להתחיל בתפילת הבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך."

אפשרות נוספת היא זינוק מהיר מהמיטה עם האימרה המדרבנת "אם אין אני לי מי לי", בידיעה שהמשפט ישלם את גמולו בסופו של יום, שמבין שהכל בא ממנו (היוזמה) ושאין עוד מלבדו שהוא טוב ומיטיב עם נבראיו (משאיר אותם פעילים ובכושר טוב), כי הוא היועץ והוא העורך והוא המדביק (מלשון דבקות), אפילו אם לפעמים בבקרים אתה מאוד קרוב ולפעמים אתה מרחיק. לפעמים אני בובה של שעווה המחוברת בחוטים דקים, השואפים אל השחקים באין אונים, באין עונים. אז פורץ לו אור ישר מתוך המחשכים,  כי בקירבי אתה, כי בקירבי אתה.

תתמיד בבקרים להיות קרוב, אמור תפילה קטנה של תחנונים ורחמים, אפשר גם בלי מילים, גם בלי מילים, כי בקירבי אתה, כי בקירבי אתה.

והיה אם אשכח לרגע הכל, ואשאר ריקה, מיד תבואנה הן לקראתי באהבה חלוטה. אז אפרוץ בצחוק גדול ואבטיח להן שגם אם לפעמים הדרך קצת פתלתלה וצרה, שמחת ההפתעה והידיעה ששוב אנחנו יחד, תביא את הנס בכל יום מחדש.

משבר הקורונה הפך את משק העבודה ממשק משגשג למשק טובעני. נראה כי אפילו תחומים שנראו חסינים בגל הראשון כגון מגזר ההיי טק ברובו והמגזר הציבורי התחילו לשלם מחירים כבדים ככל שהזמן חלף. יתרה מכך נראה שאפילו דברים שנראו בטוחים כמו משרות הוראה – הרבה מאוד אקדמאים פנו בקיץ האחרון לתוכניות להסבת מורים שאינן עולות להן שקל כל עוד הם יעמדו בהתחייבויות ושמאפשרות להם תוך 4 חודשים לעסוק בהוראה. אקדמאים אלו פנו להוראה בשל המשמעות שבעיסוק ולמרות הקושי הידוע של אלימות והפרעות בכיתות שכרגע די נעלם בשל המעבר לזום וכן בשל היציבות שהמקצוע מציע.

בעוד שבקרב צעירים נראה שמקצוע ההוראה הוא פחות מושך כפי שמראים נתוני האתר סחבק (אחד העמודים הפופלרים יותר הוא רשימת משרות באיקאה), לא מעט צעירים נרשמו ללימודי הוראה במכללות השונות להכשרת מורים. אך נראה שהמקצוע מושך במיוחד אנשים בשלבים מתקדמים יותר בקריירה שלהם, בעלי משפחות וכן נשים מהציבור הדתי או החרדי. אך נראה שאפילו  בתחום ההוראה עם המעבר לקפסולות של כיתות מחולקות וקטנות בזום והעלייה בדרישה למורים, עדיין קיים קושי למצוא עבודה בחלק מהמקרים. בין ההודעות שניתן למצוא לאחרונה בפורומים השונים לחיפוש עבודה בהוראה מופיעות מודעות של מורת חינוך משולב הרוצה להשתלב בסטאז' או מורה אחרת בתחום החינוך המיוחד שאינה מוצאת עבודה, בוגרת הוראת מדעים שמחפשת סטאז', מורה למוסיקה מפתח תקווה שרוצה להוסיף שעות לימוד. אך לא רק בחינוך המיוחד או בתחום המוזיקה מסתמן קושי. גם מורה מוסמך למתמטיקה בחטיבת הביניים מחולון פרסם בלוח וכמוהו גם מורה למתמטיקה ביסודי וכן ד"ר למתמטיקה המעוניין להגיש לבגרויות ב4-5 יחידות לימוד. בתחומים רכים יותר כגון הוראות אומנויות, היסטוריה, אזרחות, תנ"ך או סייעות גנים נראה כי גם לא תמיד פשוט למצוא משרה חלקית או מלאה.

נראה כי שוק העבודה עומד לעבור שינוי משמעותי עם התקדמות המגפה וההגבלות הכלכליות הנגזרות ממנה. במצב זה נשאלת השאלה האם דווקא תחום החינוך יישאר כפי שהוא. בגל הראשון היו שסברו כי דווקא יווצר עודף באנשי הוראה משום שמורים יחידים איכותיים יעבירו שיעורים מוקלטים לכל התלמידים בשכבת הגיל במדינה ויתר המורים ידרשו רק לתרגל או לוודא הבנה. כרגע לא נראה שזו המגמה אך ייתכן והיא תתהפך. עוד התחדד במשבר הקורונה הצורך של מוסדות החינוך כמוסדות בייביסיטר המאפשרים להורים לעבוד ולהמשיך בחייהם. גם כאן סביר להניח כי נראה שינויים.

אני זוכרת, בתור ילדה קטנטונת, כשהייתי הולכת ברחוב עם סבתי והיינו נתקלות בחברות שלה הייתי שומעת את המילה "שיקסע". כמובן שלא הבנתי במה מדובר אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי.

לימים, כשגדלתי, נתקלתי שוב במילה הזו אבל הפעם שאלתי – "סבתא, מה זה שיקסע?". סבתי הסתכלה עלי מבעד לזגוגיות המשקפיים, חשבה לרגע, ואמרה – "בואי, שבי לידי, את כבר מספיק גדולה כדי לשמוע". כמובן שהלב היה בהתרגשות גדולה – הולכים לשתף אותי בסוד, אבל משהו בהבעת הפנים של סבתא הבהיר לי מהר מאוד שהסיפור לא הולך להיות פשוט.

ידעתי שסבתי ברחה מהנאצים במלחמה אבל מעולם לא שמעתי את סיפור בריחתה. ישבנו באותו יום בסלון הצנוע שלה, מקום המפלט שלי שתמיד ברחתי אליו כשהרגשתי בודדה. תמיד הייתי באה אליה כדי שתעודד אותי ופתאום ראיתי איך סבתא נהיית קטנה. המילים יצאו החוצה שקטות, איטיות, כאילו מנסות לא להטריד את מנוחת המתים. לא להפריע לאלו שכבר אינם כאן. סבתי הייתה בת יחידה מתוך 11 אחים. כמובן שמתוך כך הפכה להיות כאחד הבנים. תמיד בכדורגל, שד משחת, רצה, קופצת, נפצעת ושמחה על כל רגע.

כשהייתה בת 18, עזבה את ביתה שבאוקראינה ונסעה ללמוד רוקחות בפולין. שם גם הכירה את בעלה. כשפרצה המלחמה הם הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. מכיוון שלסבתי היה שיער בלונדיני גולש וחזות אירופאית היו שולחים אותה כל פעם לכפר אחר כדי לקנות אוכל ותרופות. המראה הזה הציל אותה לא פעם.

היום, כשאני יודעת את משמעות המילה (גויה, לא יהודייה) יש בי חוסר נוחות ואפילו כעס. לא על כך שקראו לי ככה אלא על כך שליהודים הייתה מילת גנאי עבור הגויים. למה? מדוע אנחנו, העם היהודי, חושבים שאנחנו יותר טובים משאר העמים? בגלל שאנחנו "העם הנבחר"? לא למדנו מכל שנאת היהודים לאורך השנים? כשאנחנו בוחרים במישהו הוא לא אמור להתנשא מעלינו. הוא אמור להנהיג אותנו, להוביל אותנו. אם אכן נבחרנו להיות העם הנבחר אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו כעם. להיות אור לגויים. לא לחיות את דרכיהם החשוכות של גזענות ופגיעה באחר.

עם כח גדול מגיעה אחריות גדולה.