שיקסע

אני זוכרת, בתור ילדה קטנטונת, כשהייתי הולכת ברחוב עם סבתי והיינו נתקלות בחברות שלה הייתי שומעת את המילה "שיקסע". כמובן שלא הבנתי במה מדובר אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי.

לימים, כשגדלתי, נתקלתי שוב במילה הזו אבל הפעם שאלתי – "סבתא, מה זה שיקסע?". סבתי הסתכלה עלי מבעד לזגוגיות המשקפיים, חשבה לרגע, ואמרה – "בואי, שבי לידי, את כבר מספיק גדולה כדי לשמוע". כמובן שהלב היה בהתרגשות גדולה – הולכים לשתף אותי בסוד, אבל משהו בהבעת הפנים של סבתא הבהיר לי מהר מאוד שהסיפור לא הולך להיות פשוט.

ידעתי שסבתי ברחה מהנאצים במלחמה אבל מעולם לא שמעתי את סיפור בריחתה. ישבנו באותו יום בסלון הצנוע שלה, מקום המפלט שלי שתמיד ברחתי אליו כשהרגשתי בודדה. תמיד הייתי באה אליה כדי שתעודד אותי ופתאום ראיתי איך סבתא נהיית קטנה. המילים יצאו החוצה שקטות, איטיות, כאילו מנסות לא להטריד את מנוחת המתים. לא להפריע לאלו שכבר אינם כאן. סבתי הייתה בת יחידה מתוך 11 אחים. כמובן שמתוך כך הפכה להיות כאחד הבנים. תמיד בכדורגל, שד משחת, רצה, קופצת, נפצעת ושמחה על כל רגע.

כשהייתה בת 18, עזבה את ביתה שבאוקראינה ונסעה ללמוד רוקחות בפולין. שם גם הכירה את בעלה. כשפרצה המלחמה הם הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. מכיוון שלסבתי היה שיער בלונדיני גולש וחזות אירופאית היו שולחים אותה כל פעם לכפר אחר כדי לקנות אוכל ותרופות. המראה הזה הציל אותה לא פעם.

היום, כשאני יודעת את משמעות המילה (גויה, לא יהודייה) יש בי חוסר נוחות ואפילו כעס. לא על כך שקראו לי ככה אלא על כך שליהודים הייתה מילת גנאי עבור הגויים. למה? מדוע אנחנו, העם היהודי, חושבים שאנחנו יותר טובים משאר העמים? בגלל שאנחנו "העם הנבחר"? לא למדנו מכל שנאת היהודים לאורך השנים? כשאנחנו בוחרים במישהו הוא לא אמור להתנשא מעלינו. הוא אמור להנהיג אותנו, להוביל אותנו. אם אכן נבחרנו להיות העם הנבחר אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו כעם. להיות אור לגויים. לא לחיות את דרכיהם החשוכות של גזענות ופגיעה באחר.

עם כח גדול מגיעה אחריות גדולה. 

רנית

בילדותי התגוררתי בשכנות לילדה יפה בת גילי, בעלת שיער ארוך, עבה ובלונדיני. אמא שלי תמיד אמרה שנשים משלמות המון כסף כדי שיהיו להן כאלה גוונים בשיער. מאוד אהבתי ללכת לבית של רנית. היא גרה בבית גדול עם חצר מלאה עצי פרי. שיח פיטנגו הקיף את הבית, ופעם בשנה היינו קוטפות ואוכלות את הפרי העסיסי, הקטן, שצבעו אדום עז כשהוא בשל. רנית גרה עם סבא וסבתא שלה, אנשים חייכניים וטובי לב שתמיד דאגו לנו לתעסוקה יצירתית ומקורית. עד היום אני זוכרת איך הרשו לנו לחתוך בסכין חמה צורות שונות מקלקר, ואת בית העץ שבנו לה בחופש הגדול ושם בילינו את מרבית השעות ביחד.

מיכל, אמא של רנית, הייתה מגיעה מדי פעם הביתה מהמוסד בו הייתה מאושפזת. אישה רזה מאוד שלא אומרת מילה. תמיד חשבתי שהיא חולה מאוד, ורק כשמעט גדלתי הבנתי שהיא הפסיקה לדבר מצער ואושפזה במוסד לתשושי נפש. לאבא של רנית קראו רני, הוא נהרג במלחמת יום כיפור מספר שבועות לאחר נישואיו למיכל שהייתה אז בתחילת ההריון. סיפרו לי שכאשר רני נהרג מיכל הפסיקה לדבר. הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד, ומיכל מעולם לא התאוששה מהאובדן הכבד.

רנית, מן הסתם, לא הכירה את אבא שלה, אבל בכל יום כיפור כשכולם היו צמים ולא מדליקים את האור, היא הייתה "עושה דווקא" ומתקשרת אליי או באה לבקר כמו בכל יום אחר, מדליקה אורות ומדברת בקולי קולות. בשקט היא סיפרה לי שהיא פשוט לא מסוגלת להיות בבית ביום הזה, כי סבא וסבתא שלה לא מפסיקים לבכות, להביט באלבומי תמונות ולספר על אבא שלה. היא מכירה את כל הסיפורים בעל פה ובכלל לא משנה לה, היא לא הכירה אותו ונמאס לה מכל התמונות והסיפורים. גם מרגיז אותה שהם צמים למרות שאינם דתיים. הם נוהגים כך לזכרו של רני, בנם המנוח.

בשנת 1973 הפך יום כיפור מיום שקשור למסורת היהודית ליום שמזכיר לכולנו את המלחמה האיומה שגבתה קורבנות רבים. שנה ששינתה לכל כך הרבה משפחות את החיים. זה סיפור אחד קטן ועצוב מיני רבים, עליהם שמענו ואולי אף חווינו בדרך זו או אחרת. עבורי יום כיפור הוא יום של תפילה עמוקה לשלום, תפילה לכך שנפקח את עינינו ונבין סוף סוף שכולנו חיים על כדור אחד, ושכל המלחמות הן מיותרות. עלינו להילחם ביחד על גורלנו המשותף בכל עם, מדינה ואומה. להיאבק על החיבור בין כולנו למען שלום ילדינו, ולא להיאבק למען פירוד והפרדה. תפילה זו עולה בי ביום כיפור באופן מיוחד, אבל בכל רגע שאני נזכרת, למשל כשאני קוראת חדשות או מביטה בלילה על הירח ועל הכוכבים, מטיילת בים או מבלה עם הילדים שלי, מתעוררת בי אותה תפילה. כנראה שנשארתי ואשאר לנצח אותה ילדה שיושבת ומצחקקת עם החברה הכי טובה שלה בבית העץ הקטן, ואוכלת מלוא החופן פיטנגו בצבע אדום עז.