אתמול נתגלתה הבושה

אתמול נתגלתה הבושה במלוא הדרה, אני ממש גאה בעצמי שגיליתי אותה עמוק בתוך הבריכה הקטנה, והמים המרעננים לרגע קט, כי כשאצא ייפח בי השרב ותכה בי הבדידות הלחה, ובאמת שוב תתגלה במלוא הדרה.

יופי שבטבע
לא להתבייש

"זה סימן שהתקדמת", תאמרנה חברותי ללימודים בבני ברוך, גילוי הרע הוא התרגיל החשוב ביותר הנחוץ והנפלא, והרב שלי יסכים אפילו ויאמר, "תחשבי רק על מה שלמדנו היום, אל תתבלבלי, כי כך תבלבלי גם את כל העולם". אז אמרתי לבריכה הקטנה תודה ענקית על שנתנה לי לנהל איתה שיחה גלויה, שהזכירה לי שאין טוב בלי רע, דואליות, לחשה לי הבריכה הקטנה,  מוזמנת לחזור שוב כשתכה בך החמה.

הרגל הופך לטבע שני כל יום מאז שאני בבני ברוך

במחשבה ראשונה (גשמית) יש לה השלכה שלילית. למשל, אתמול ראיתי איך בתי הרביעית נועצת מוצץ בפיה של נכדתי הזעטוטית שכבר בבדיקת האולטסאוד נתפסה יונקת אצבע, "מוצץ אפשר להסיר בבוא העת אך אצבע חייבים להשאיר". אצלנו "הרגל הופך לטבע שני" מתכוון להשגתם של הרגלים טובים, החל מיקיצת הבוקר שיכולה להתחיל בתפילת הבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך."

אפשרות נוספת היא זינוק מהיר מהמיטה עם האימרה המדרבנת "אם אין אני לי מי לי", בידיעה שהמשפט ישלם את גמולו בסופו של יום, שמבין שהכל בא ממנו (היוזמה) ושאין עוד מלבדו שהוא טוב ומיטיב עם נבראיו (משאיר אותם פעילים ובכושר טוב), כי הוא היועץ והוא העורך והוא המדביק (מלשון דבקות), אפילו אם לפעמים בבקרים אתה מאוד קרוב ולפעמים אתה מרחיק. לפעמים אני בובה של שעווה המחוברת בחוטים דקים, השואפים אל השחקים באין אונים, באין עונים. אז פורץ לו אור ישר מתוך המחשכים,  כי בקירבי אתה, כי בקירבי אתה.

תתמיד בבקרים להיות קרוב, אמור תפילה קטנה של תחנונים ורחמים, אפשר גם בלי מילים, גם בלי מילים, כי בקירבי אתה, כי בקירבי אתה.

והיה אם אשכח לרגע הכל, ואשאר ריקה, מיד תבואנה הן לקראתי באהבה חלוטה. אז אפרוץ בצחוק גדול ואבטיח להן שגם אם לפעמים הדרך קצת פתלתלה וצרה, שמחת ההפתעה והידיעה ששוב אנחנו יחד, תביא את הנס בכל יום מחדש.

אתגרים במציאת עבודה

משבר הקורונה הפך את משק העבודה ממשק משגשג למשק טובעני. נראה כי אפילו תחומים שנראו חסינים בגל הראשון כגון מגזר ההיי טק ברובו והמגזר הציבורי התחילו לשלם מחירים כבדים ככל שהזמן חלף. יתרה מכך נראה שאפילו דברים שנראו בטוחים כמו משרות הוראה – הרבה מאוד אקדמאים פנו בקיץ האחרון לתוכניות להסבת מורים שאינן עולות להן שקל כל עוד הם יעמדו בהתחייבויות ושמאפשרות להם תוך 4 חודשים לעסוק בהוראה. אקדמאים אלו פנו להוראה בשל המשמעות שבעיסוק ולמרות הקושי הידוע של אלימות והפרעות בכיתות שכרגע די נעלם בשל המעבר לזום וכן בשל היציבות שהמקצוע מציע.

לצאת מהחל"ת

בעוד שבקרב צעירים נראה שמקצוע ההוראה הוא פחות מושך כפי שמראים נתוני האתר סחבק (אחד העמודים הפופלרים יותר הוא רשימת משרות באיקאה), לא מעט צעירים נרשמו ללימודי הוראה במכללות השונות להכשרת מורים. אך נראה שהמקצוע מושך במיוחד אנשים בשלבים מתקדמים יותר בקריירה שלהם, בעלי משפחות וכן נשים מהציבור הדתי או החרדי. אך נראה שאפילו  בתחום ההוראה עם המעבר לקפסולות של כיתות מחולקות וקטנות בזום והעלייה בדרישה למורים, עדיין קיים קושי למצוא עבודה בחלק מהמקרים. בין ההודעות שניתן למצוא לאחרונה בפורומים השונים לחיפוש עבודה בהוראה מופיעות מודעות של מורת חינוך משולב הרוצה להשתלב בסטאז' או מורה אחרת בתחום החינוך המיוחד שאינה מוצאת עבודה, בוגרת הוראת מדעים שמחפשת סטאז', מורה למוסיקה מפתח תקווה שרוצה להוסיף שעות לימוד. אך לא רק בחינוך המיוחד או בתחום המוזיקה מסתמן קושי. גם מורה מוסמך למתמטיקה בחטיבת הביניים מחולון פרסם בלוח וכמוהו גם מורה למתמטיקה ביסודי וכן ד"ר למתמטיקה המעוניין להגיש לבגרויות ב4-5 יחידות לימוד. בתחומים רכים יותר כגון הוראות אומנויות, היסטוריה, אזרחות, תנ"ך או סייעות גנים נראה כי גם לא תמיד פשוט למצוא משרה חלקית או מלאה.

נראה כי שוק העבודה עומד לעבור שינוי משמעותי עם התקדמות המגפה וההגבלות הכלכליות הנגזרות ממנה. במצב זה נשאלת השאלה האם דווקא תחום החינוך יישאר כפי שהוא. בגל הראשון היו שסברו כי דווקא יווצר עודף באנשי הוראה משום שמורים יחידים איכותיים יעבירו שיעורים מוקלטים לכל התלמידים בשכבת הגיל במדינה ויתר המורים ידרשו רק לתרגל או לוודא הבנה. כרגע לא נראה שזו המגמה אך ייתכן והיא תתהפך. עוד התחדד במשבר הקורונה הצורך של מוסדות החינוך כמוסדות בייביסיטר המאפשרים להורים לעבוד ולהמשיך בחייהם. גם כאן סביר להניח כי נראה שינויים.

שיקסע

אני זוכרת, בתור ילדה קטנטונת, כשהייתי הולכת ברחוב עם סבתי והיינו נתקלות בחברות שלה הייתי שומעת את המילה "שיקסע". כמובן שלא הבנתי במה מדובר אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי.

לימים, כשגדלתי, נתקלתי שוב במילה הזו אבל הפעם שאלתי – "סבתא, מה זה שיקסע?". סבתי הסתכלה עלי מבעד לזגוגיות המשקפיים, חשבה לרגע, ואמרה – "בואי, שבי לידי, את כבר מספיק גדולה כדי לשמוע". כמובן שהלב היה בהתרגשות גדולה – הולכים לשתף אותי בסוד, אבל משהו בהבעת הפנים של סבתא הבהיר לי מהר מאוד שהסיפור לא הולך להיות פשוט.

ידעתי שסבתי ברחה מהנאצים במלחמה אבל מעולם לא שמעתי את סיפור בריחתה. ישבנו באותו יום בסלון הצנוע שלה, מקום המפלט שלי שתמיד ברחתי אליו כשהרגשתי בודדה. תמיד הייתי באה אליה כדי שתעודד אותי ופתאום ראיתי איך סבתא נהיית קטנה. המילים יצאו החוצה שקטות, איטיות, כאילו מנסות לא להטריד את מנוחת המתים. לא להפריע לאלו שכבר אינם כאן. סבתי הייתה בת יחידה מתוך 11 אחים. כמובן שמתוך כך הפכה להיות כאחד הבנים. תמיד בכדורגל, שד משחת, רצה, קופצת, נפצעת ושמחה על כל רגע.

כשהייתה בת 18, עזבה את ביתה שבאוקראינה ונסעה ללמוד רוקחות בפולין. שם גם הכירה את בעלה. כשפרצה המלחמה הם הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. מכיוון שלסבתי היה שיער בלונדיני גולש וחזות אירופאית היו שולחים אותה כל פעם לכפר אחר כדי לקנות אוכל ותרופות. המראה הזה הציל אותה לא פעם.

היום, כשאני יודעת את משמעות המילה (גויה, לא יהודייה) יש בי חוסר נוחות ואפילו כעס. לא על כך שקראו לי ככה אלא על כך שליהודים הייתה מילת גנאי עבור הגויים. למה? מדוע אנחנו, העם היהודי, חושבים שאנחנו יותר טובים משאר העמים? בגלל שאנחנו "העם הנבחר"? לא למדנו מכל שנאת היהודים לאורך השנים? כשאנחנו בוחרים במישהו הוא לא אמור להתנשא מעלינו. הוא אמור להנהיג אותנו, להוביל אותנו. אם אכן נבחרנו להיות העם הנבחר אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו כעם. להיות אור לגויים. לא לחיות את דרכיהם החשוכות של גזענות ופגיעה באחר.

עם כח גדול מגיעה אחריות גדולה. 

רנית

בילדותי התגוררתי בשכנות לילדה יפה בת גילי, בעלת שיער ארוך, עבה ובלונדיני. אמא שלי תמיד אמרה שנשים משלמות המון כסף כדי שיהיו להן כאלה גוונים בשיער. מאוד אהבתי ללכת לבית של רנית. היא גרה בבית גדול עם חצר מלאה עצי פרי. שיח פיטנגו הקיף את הבית, ופעם בשנה היינו קוטפות ואוכלות את הפרי העסיסי, הקטן, שצבעו אדום עז כשהוא בשל. רנית גרה עם סבא וסבתא שלה, אנשים חייכניים וטובי לב שתמיד דאגו לנו לתעסוקה יצירתית ומקורית. עד היום אני זוכרת איך הרשו לנו לחתוך בסכין חמה צורות שונות מקלקר, ואת בית העץ שבנו לה בחופש הגדול ושם בילינו את מרבית השעות ביחד.

מיכל, אמא של רנית, הייתה מגיעה מדי פעם הביתה מהמוסד בו הייתה מאושפזת. אישה רזה מאוד שלא אומרת מילה. תמיד חשבתי שהיא חולה מאוד, ורק כשמעט גדלתי הבנתי שהיא הפסיקה לדבר מצער ואושפזה במוסד לתשושי נפש. לאבא של רנית קראו רני, הוא נהרג במלחמת יום כיפור מספר שבועות לאחר נישואיו למיכל שהייתה אז בתחילת ההריון. סיפרו לי שכאשר רני נהרג מיכל הפסיקה לדבר. הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד, ומיכל מעולם לא התאוששה מהאובדן הכבד.

רנית, מן הסתם, לא הכירה את אבא שלה, אבל בכל יום כיפור כשכולם היו צמים ולא מדליקים את האור, היא הייתה "עושה דווקא" ומתקשרת אליי או באה לבקר כמו בכל יום אחר, מדליקה אורות ומדברת בקולי קולות. בשקט היא סיפרה לי שהיא פשוט לא מסוגלת להיות בבית ביום הזה, כי סבא וסבתא שלה לא מפסיקים לבכות, להביט באלבומי תמונות ולספר על אבא שלה. היא מכירה את כל הסיפורים בעל פה ובכלל לא משנה לה, היא לא הכירה אותו ונמאס לה מכל התמונות והסיפורים. גם מרגיז אותה שהם צמים למרות שאינם דתיים. הם נוהגים כך לזכרו של רני, בנם המנוח.

בשנת 1973 הפך יום כיפור מיום שקשור למסורת היהודית ליום שמזכיר לכולנו את המלחמה האיומה שגבתה קורבנות רבים. שנה ששינתה לכל כך הרבה משפחות את החיים. זה סיפור אחד קטן ועצוב מיני רבים, עליהם שמענו ואולי אף חווינו בדרך זו או אחרת. עבורי יום כיפור הוא יום של תפילה עמוקה לשלום, תפילה לכך שנפקח את עינינו ונבין סוף סוף שכולנו חיים על כדור אחד, ושכל המלחמות הן מיותרות. עלינו להילחם ביחד על גורלנו המשותף בכל עם, מדינה ואומה. להיאבק על החיבור בין כולנו למען שלום ילדינו, ולא להיאבק למען פירוד והפרדה. תפילה זו עולה בי ביום כיפור באופן מיוחד, אבל בכל רגע שאני נזכרת, למשל כשאני קוראת חדשות או מביטה בלילה על הירח ועל הכוכבים, מטיילת בים או מבלה עם הילדים שלי, מתעוררת בי אותה תפילה. כנראה שנשארתי ואשאר לנצח אותה ילדה שיושבת ומצחקקת עם החברה הכי טובה שלה בבית העץ הקטן, ואוכלת מלוא החופן פיטנגו בצבע אדום עז.