שיקסע

אני זוכרת, בתור ילדה קטנטונת, כשהייתי הולכת ברחוב עם סבתי והיינו נתקלות בחברות שלה הייתי שומעת את המילה "שיקסע". כמובן שלא הבנתי במה מדובר אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי.

לימים, כשגדלתי, נתקלתי שוב במילה הזו אבל הפעם שאלתי – "סבתא, מה זה שיקסע?". סבתי הסתכלה עלי מבעד לזגוגיות המשקפיים, חשבה לרגע, ואמרה – "בואי, שבי לידי, את כבר מספיק גדולה כדי לשמוע". כמובן שהלב היה בהתרגשות גדולה – הולכים לשתף אותי בסוד, אבל משהו בהבעת הפנים של סבתא הבהיר לי מהר מאוד שהסיפור לא הולך להיות פשוט.

ידעתי שסבתי ברחה מהנאצים במלחמה אבל מעולם לא שמעתי את סיפור בריחתה. ישבנו באותו יום בסלון הצנוע שלה, מקום המפלט שלי שתמיד ברחתי אליו כשהרגשתי בודדה. תמיד הייתי באה אליה כדי שתעודד אותי ופתאום ראיתי איך סבתא נהיית קטנה. המילים יצאו החוצה שקטות, איטיות, כאילו מנסות לא להטריד את מנוחת המתים. לא להפריע לאלו שכבר אינם כאן. סבתי הייתה בת יחידה מתוך 11 אחים. כמובן שמתוך כך הפכה להיות כאחד הבנים. תמיד בכדורגל, שד משחת, רצה, קופצת, נפצעת ושמחה על כל רגע.

כשהייתה בת 18, עזבה את ביתה שבאוקראינה ונסעה ללמוד רוקחות בפולין. שם גם הכירה את בעלה. כשפרצה המלחמה הם הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. מכיוון שלסבתי היה שיער בלונדיני גולש וחזות אירופאית היו שולחים אותה כל פעם לכפר אחר כדי לקנות אוכל ותרופות. המראה הזה הציל אותה לא פעם.

היום, כשאני יודעת את משמעות המילה (גויה, לא יהודייה) יש בי חוסר נוחות ואפילו כעס. לא על כך שקראו לי ככה אלא על כך שליהודים הייתה מילת גנאי עבור הגויים. למה? מדוע אנחנו, העם היהודי, חושבים שאנחנו יותר טובים משאר העמים? בגלל שאנחנו "העם הנבחר"? לא למדנו מכל שנאת היהודים לאורך השנים? כשאנחנו בוחרים במישהו הוא לא אמור להתנשא מעלינו. הוא אמור להנהיג אותנו, להוביל אותנו. אם אכן נבחרנו להיות העם הנבחר אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו כעם. להיות אור לגויים. לא לחיות את דרכיהם החשוכות של גזענות ופגיעה באחר.

עם כח גדול מגיעה אחריות גדולה.