אתמול נתגלתה הבושה

אתמול נתגלתה הבושה במלוא הדרה, אני ממש גאה בעצמי שגיליתי אותה עמוק בתוך הבריכה הקטנה, והמים המרעננים לרגע קט, כי כשאצא ייפח בי השרב ותכה בי הבדידות הלחה, ובאמת שוב תתגלה במלוא הדרה.

יופי שבטבע
לא להתבייש

"זה סימן שהתקדמת", תאמרנה חברותי ללימודים בבני ברוך, גילוי הרע הוא התרגיל החשוב ביותר הנחוץ והנפלא, והרב שלי יסכים אפילו ויאמר, "תחשבי רק על מה שלמדנו היום, אל תתבלבלי, כי כך תבלבלי גם את כל העולם". אז אמרתי לבריכה הקטנה תודה ענקית על שנתנה לי לנהל איתה שיחה גלויה, שהזכירה לי שאין טוב בלי רע, דואליות, לחשה לי הבריכה הקטנה,  מוזמנת לחזור שוב כשתכה בך החמה.

הרגל הופך לטבע שני כל יום מאז שאני בבני ברוך

במחשבה ראשונה (גשמית) יש לה השלכה שלילית. למשל, אתמול ראיתי איך בתי הרביעית נועצת מוצץ בפיה של נכדתי הזעטוטית שכבר בבדיקת האולטסאוד נתפסה יונקת אצבע, "מוצץ אפשר להסיר בבוא העת אך אצבע חייבים להשאיר". אצלנו "הרגל הופך לטבע שני" מתכוון להשגתם של הרגלים טובים, החל מיקיצת הבוקר שיכולה להתחיל בתפילת הבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך."

אפשרות נוספת היא זינוק מהיר מהמיטה עם האימרה המדרבנת "אם אין אני לי מי לי", בידיעה שהמשפט ישלם את גמולו בסופו של יום, שמבין שהכל בא ממנו (היוזמה) ושאין עוד מלבדו שהוא טוב ומיטיב עם נבראיו (משאיר אותם פעילים ובכושר טוב), כי הוא היועץ והוא העורך והוא המדביק (מלשון דבקות), אפילו אם לפעמים בבקרים אתה מאוד קרוב ולפעמים אתה מרחיק. לפעמים אני בובה של שעווה המחוברת בחוטים דקים, השואפים אל השחקים באין אונים, באין עונים. אז פורץ לו אור ישר מתוך המחשכים,  כי בקירבי אתה, כי בקירבי אתה.

תתמיד בבקרים להיות קרוב, אמור תפילה קטנה של תחנונים ורחמים, אפשר גם בלי מילים, גם בלי מילים, כי בקירבי אתה, כי בקירבי אתה.

והיה אם אשכח לרגע הכל, ואשאר ריקה, מיד תבואנה הן לקראתי באהבה חלוטה. אז אפרוץ בצחוק גדול ואבטיח להן שגם אם לפעמים הדרך קצת פתלתלה וצרה, שמחת ההפתעה והידיעה ששוב אנחנו יחד, תביא את הנס בכל יום מחדש.