שיקסע

אני זוכרת, בתור ילדה קטנטונת, כשהייתי הולכת ברחוב עם סבתי והיינו נתקלות בחברות שלה הייתי שומעת את המילה "שיקסע". כמובן שלא הבנתי במה מדובר אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי.

לימים, כשגדלתי, נתקלתי שוב במילה הזו אבל הפעם שאלתי – "סבתא, מה זה שיקסע?". סבתי הסתכלה עלי מבעד לזגוגיות המשקפיים, חשבה לרגע, ואמרה – "בואי, שבי לידי, את כבר מספיק גדולה כדי לשמוע". כמובן שהלב היה בהתרגשות גדולה – הולכים לשתף אותי בסוד, אבל משהו בהבעת הפנים של סבתא הבהיר לי מהר מאוד שהסיפור לא הולך להיות פשוט.

ידעתי שסבתי ברחה מהנאצים במלחמה אבל מעולם לא שמעתי את סיפור בריחתה. ישבנו באותו יום בסלון הצנוע שלה, מקום המפלט שלי שתמיד ברחתי אליו כשהרגשתי בודדה. תמיד הייתי באה אליה כדי שתעודד אותי ופתאום ראיתי איך סבתא נהיית קטנה. המילים יצאו החוצה שקטות, איטיות, כאילו מנסות לא להטריד את מנוחת המתים. לא להפריע לאלו שכבר אינם כאן. סבתי הייתה בת יחידה מתוך 11 אחים. כמובן שמתוך כך הפכה להיות כאחד הבנים. תמיד בכדורגל, שד משחת, רצה, קופצת, נפצעת ושמחה על כל רגע.

כשהייתה בת 18, עזבה את ביתה שבאוקראינה ונסעה ללמוד רוקחות בפולין. שם גם הכירה את בעלה. כשפרצה המלחמה הם הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. מכיוון שלסבתי היה שיער בלונדיני גולש וחזות אירופאית היו שולחים אותה כל פעם לכפר אחר כדי לקנות אוכל ותרופות. המראה הזה הציל אותה לא פעם.

היום, כשאני יודעת את משמעות המילה (גויה, לא יהודייה) יש בי חוסר נוחות ואפילו כעס. לא על כך שקראו לי ככה אלא על כך שליהודים הייתה מילת גנאי עבור הגויים. למה? מדוע אנחנו, העם היהודי, חושבים שאנחנו יותר טובים משאר העמים? בגלל שאנחנו "העם הנבחר"? לא למדנו מכל שנאת היהודים לאורך השנים? כשאנחנו בוחרים במישהו הוא לא אמור להתנשא מעלינו. הוא אמור להנהיג אותנו, להוביל אותנו. אם אכן נבחרנו להיות העם הנבחר אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו כעם. להיות אור לגויים. לא לחיות את דרכיהם החשוכות של גזענות ופגיעה באחר.

עם כח גדול מגיעה אחריות גדולה. 

רנית

בילדותי התגוררתי בשכנות לילדה יפה בת גילי, בעלת שיער ארוך, עבה ובלונדיני. אמא שלי תמיד אמרה שנשים משלמות המון כסף כדי שיהיו להן כאלה גוונים בשיער. מאוד אהבתי ללכת לבית של רנית. היא גרה בבית גדול עם חצר מלאה עצי פרי. שיח פיטנגו הקיף את הבית, ופעם בשנה היינו קוטפות ואוכלות את הפרי העסיסי, הקטן, שצבעו אדום עז כשהוא בשל. רנית גרה עם סבא וסבתא שלה, אנשים חייכניים וטובי לב שתמיד דאגו לנו לתעסוקה יצירתית ומקורית. עד היום אני זוכרת איך הרשו לנו לחתוך בסכין חמה צורות שונות מקלקר, ואת בית העץ שבנו לה בחופש הגדול ושם בילינו את מרבית השעות ביחד.

מיכל, אמא של רנית, הייתה מגיעה מדי פעם הביתה מהמוסד בו הייתה מאושפזת. אישה רזה מאוד שלא אומרת מילה. תמיד חשבתי שהיא חולה מאוד, ורק כשמעט גדלתי הבנתי שהיא הפסיקה לדבר מצער ואושפזה במוסד לתשושי נפש. לאבא של רנית קראו רני, הוא נהרג במלחמת יום כיפור מספר שבועות לאחר נישואיו למיכל שהייתה אז בתחילת ההריון. סיפרו לי שכאשר רני נהרג מיכל הפסיקה לדבר. הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד, ומיכל מעולם לא התאוששה מהאובדן הכבד.

רנית, מן הסתם, לא הכירה את אבא שלה, אבל בכל יום כיפור כשכולם היו צמים ולא מדליקים את האור, היא הייתה "עושה דווקא" ומתקשרת אליי או באה לבקר כמו בכל יום אחר, מדליקה אורות ומדברת בקולי קולות. בשקט היא סיפרה לי שהיא פשוט לא מסוגלת להיות בבית ביום הזה, כי סבא וסבתא שלה לא מפסיקים לבכות, להביט באלבומי תמונות ולספר על אבא שלה. היא מכירה את כל הסיפורים בעל פה ובכלל לא משנה לה, היא לא הכירה אותו ונמאס לה מכל התמונות והסיפורים. גם מרגיז אותה שהם צמים למרות שאינם דתיים. הם נוהגים כך לזכרו של רני, בנם המנוח.

בשנת 1973 הפך יום כיפור מיום שקשור למסורת היהודית ליום שמזכיר לכולנו את המלחמה האיומה שגבתה קורבנות רבים. שנה ששינתה לכל כך הרבה משפחות את החיים. זה סיפור אחד קטן ועצוב מיני רבים, עליהם שמענו ואולי אף חווינו בדרך זו או אחרת. עבורי יום כיפור הוא יום של תפילה עמוקה לשלום, תפילה לכך שנפקח את עינינו ונבין סוף סוף שכולנו חיים על כדור אחד, ושכל המלחמות הן מיותרות. עלינו להילחם ביחד על גורלנו המשותף בכל עם, מדינה ואומה. להיאבק על החיבור בין כולנו למען שלום ילדינו, ולא להיאבק למען פירוד והפרדה. תפילה זו עולה בי ביום כיפור באופן מיוחד, אבל בכל רגע שאני נזכרת, למשל כשאני קוראת חדשות או מביטה בלילה על הירח ועל הכוכבים, מטיילת בים או מבלה עם הילדים שלי, מתעוררת בי אותה תפילה. כנראה שנשארתי ואשאר לנצח אותה ילדה שיושבת ומצחקקת עם החברה הכי טובה שלה בבית העץ הקטן, ואוכלת מלוא החופן פיטנגו בצבע אדום עז.

שינויי מזג האוויר

"שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב…", שר שלמה ארצי, והוא גורר אותי איתו לסמטת ההרהורים ופלפולי הנפש. יש משהו במזג האוויר שבאמת גורם לי לשינויים פנימיים. זה מוזר לחשוב שטמפרטורה כזו או אחרת, מצב הלחות או האור ישפיע עלינו כך אבל זה באמת משאיר בנו רשמים.

עוד מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת חוקרים החלו לדון בשאלה – האם יש השפעה למזג האוויר על מצב הרוח שלנו. במפתיע (או שאולי לא…) רוב החוקרים מצאו התאמה בין מצב רוח ירוד, חוסר אנרגטיות ואפילו תופעות של דיכאון ככל שהחשיפה לשמש הייתה מועטה יותר. מן הסתם, הדבר נכון גם לצד השני שבו ככל שכמות הימים שטופי השמש והטמפרטורות עלו מצב הרוח נטה להתרומם יחד איתם.

אז הגענו להסכמה שיש השפעה למצב האקלים על מצב הרוח. אז האם זה אומר שגם לרוח האדם יש ארבע עונות? תקופה גשומה ותקופה שחונה? סערות וסופות או שמש קיצית וחמימה? ואם כן, האם נגזר עלינו לעבור עונה ועוד עונה במעגל החיים, שוב ושוב? מה המטרה? 

"ליד הבית שהיה ביתי, סללו רחוב, אני יודע, משהו פה משתנה..", ממשיך שלמה ארצי לפזם ולרגע זה תופס אותי. נכון שההיסטוריה חוזרת על עצמה ונכון שאין חדש תחת השמש אבל בכל זאת משהו משתנה. 

יש אנשים שמפחדים משינויים. גם אני פעם נמניתי עם חברי הארגון האלו. הייתי מנויה אדוקה שלהם. מעדיפה את המוכר (שהוא לא בהכרח טוב יותר) מאשר להסתכן בלא ידוע. אבל משהו בי השתנה. עם הזמן הבנתי שהשינוי תמיד יגיע, בין אם ארצה ובין אם לא, אז לא עדיף כבר לזרום עם השינוי מאשר להישאר עיקשת ולסבול? 

"הנה ענן, דומה לעוד עננים שכבר חלפו, ובכל זאת עוד – אני רואה צורות.."  – להבין שהכל זז, שום דבר לא עומד במקום. העננים עוברים מעלינו, מתעבים ומורידים גשם, זורמים לנחלים ולים ומשם חוזרים ומתאדים לשמיים אבל הם חוזרים אחרי שעשו דרך, אחרי שאספו לתוכם את כל מראות הבריאה, טעמו את כל מצבי הצבירה ועכשיו יש בהם מטען נוסף, ידע חדש, נקודת מבט שונה (כי הרי מה שרואים משם לא רואים מכאן…). 

כל דבר שאנחנו חווים בחיינו משאיר בנו סימן, מותיר בנו התרשמות כלשהי שממשיכה איתנו הלאה. גם כשאנחנו עוברים בשביל שבו הלכנו שוב ושוב כל פעם אנחנו שונים וחווים את אותה הדרך בצורה אחרת. לומדים דבר נוסף, טועמים רגש אחר, נולדים לרגע חדש.

"אבל עכשיו אני יודע, שבכל זאת את איתי, וביחד, שנינו יחד, נולדים…"

מזג האוויר הפוליטי

שני גושים, האחד עם רוח ימנית השני עם רוח שמאלנית. כמו שני ניצים העומדים זה מול זה בדו קרב מימי המערב הפרוע, שולפים נשק קטלני זה כלפי זה במטרה להפיל את היריב לקרקע ולצהול חיסלתי.

עומדים זה מול זה במטרה להפיל את היריב

ככה מרגיש מזג האוויר הפוליטי במדינה. כל צד בטוח בצדקתו ומחזיק תחמושת של הוכחות, תיעודים, מספרים, תאריכים, מאמרים, מומחים, נימוקים. כל אירוע שקורה במדינה מתיישב ישר במוח של כל צד בהתאם לתפיסתן הפוליטית והופך להיות עוד כדור בקנה ההצדקה שלו. כל אירוע הופך לעוד רוח שנושבת לצד המתאים לכל צד וכל צד משתמש בכל אירוע כסופה שיש לצאת להדוף אותה, לא שואל את עצמו האם באמת ניתן להילחם כנגד סופה ולבולמה או שיש פה מישהו שמנהל את מערכת מזג האוויר הכללית.

נשאלת השאלה האם באמת יש מישהו שרואה את כל המשבים בחלל השלם? האם יש מישהו שרואה את כלל הזרמים מימין ומשמאל ואת השפעתם אלה על אלה? האם מישהו יכול לראות לאן נושבת הרוח ומה יהיה בסופה, האם תדעך או תהפוך להוריקן שישמיד את כל הנקרה בדרכו?

נשאלת גם השאלה האם יש אמת מוחלטת? האם יש צד אחד שצודק לגמרי ויש צד שטועה לגמרי?

כנראה שלא. האמת היא בעיני המתבונן, וכל מתבונן רואה בכל אירוע את מה שמתיישב טוב על פי תפיסתו הפוליטית ומוחו לא קולט, לא רואה את מה שלא מתיישב טוב על פי תפיסתו הוא. 

אנשים מושפעים מהרוח הפוליטית שהייתה בביתם, מהמאורעות שחוו, מרגישות זו או אחרת, ממבנה מוחם, מערכים שספגו, מסביבה בה גדלו. יש הטוענים שאפשר לנבא מראש בהסתברות זו או אחרת לאיזה מחנה ישתייך כל אחד, זאת על פי ניתוחים מקדימים. כמו שניתן לנבא מראש בהסתברות זו או אחרת, מה יהיה צבע העיניים של כל אחד ואחד.

האם נעלה בדעתנו ליצור מזג אוויר חברתי על פי צבע העיניים? האם יש מצב שמחנה העיניים הירוקות יעמוד בוויכוח אין סופי מול מחנה העיניים השחורות? ברור שלא! לא משנה מה צבע העיניים של כל אחד אנחנו נתייחס אליו כבן אדם שצבע עיניו מסוים.

מדוע שלא נקבל באותה צורה את ההשתייכות למחנה פוליטי? למה שלא נקבל שיש מי שדעתו נוטה לימין ויש מי שדעתו נוטה לשמאל ושכולם משתייכים לעם אחד? הלוואי שנמצא את הדרך מעל הדעות השונות לחיות ביחד ולטפח שיתופי פעולה לטובת הכלל.

מפלס הכינרת – מחזירים את החוב לטבע

במידה ואתם בגיל המתאים, יש לכם זיכרון של המים השוצפים שמתחילים לזרום במוביל הארצי. תמונות וידאו  בשחור/לבן מלאות הוד והדר עם קריינות באותה אווירה של ניצחון גדול על הטבע. למי שפספס, הכול ברוך השם זמין היום ביוטיוב, כולל הפאתוס.  פיתוח מקורות המים בארץ, והמוביל הארצי בראשם, אכן היו הישג בקנה מידה בין לאומי והתוצאה, שאולי בוני המוביל לא צפו, היא שהכנרת הפכה למעין קופת חיסכון כללית של כל אזרח במדינה. 

קיץ 2020: הכנרת מלאה

בשנים הראשונות ההסכם עם הטבע היה ברור, הוא מפקיד בקופה, כלומר בכנרת, את האוצר, כלומר המים, ואנחנו מושכים את מה שנדרש לנו בכל רגע שמתחשק לנו. עם השנים נוספו למפלס הקווים למיניהם: אדום, כחול, שחור, מאד שחור והכי שחור שכבר רואים את הקרקעית של האגם. ביחד עם הדיווחים היומיים היחס למפלס היה כמו ליחס לחשבון הבנק האישי שלנו, בודקים אותו לעתים קרובות, אולי בכל זאת נכנס משהו, כל פעם קצת מאוכזבים מחדש וגם סומכים על מנהל הבנק שיגדיל לנו את הקו השחור, כלומר את המינוס. ועל הדרך כמובן מבלבלים את הציבור, הכנרת היא מתחת לפני הים אז פחות מינוס זה לא טוב, או ההיפך, לך תזכור . . . 

אין אזרח שזה לא נוגע לו, מי לא חושש ממחסור במים, והמפלס הפך ממש למדד של מצב הרוח הלאומי: מפלס נמוך כולם קצת מדוכאים ומפלס גבוה כולם מבסוטים אש.

אלא שבשנים האחרונות קצת דהה הזוהר של מפלס הכנרת. ראשית, גילינו שבדומה לחשבון הבנק לאגם יש קרקעית . . . . אי אפשר סתם לשאוב עד אינסוף. וגם גילינו שלטבע יש זמנים שבהם הוא לא מפקיד את האוצר בקופה, לפעמים שנים ברצף בקושי תחזקנו את המפלס במצב סביר. ואז, תפנית דרמטית, נכנס ההיי-טק לתחום המים ופתאום יש לנו מתקני התפלה של מי ים שמספקים פחות או יותר את כל המים שהמדינה צריכה ואפילו, שיא השיאים, אפשר להזרים מים חזרה לכנרת !

כן, למוביל הארצי החדש יש גם אופציה לכיוון שלא היה נתפס במחשבה של קברניטי המים של שנות השישים, מהים אל הכינרת. אפשר לראות בזה דווקא השלמה ודו קיום יותר טוב עם הטבע, לא רק לוקחים אלא גם יודעים להחזיר ולשמור על הקיים. אז נרים כוס מים, מותפלים, למפלס הכנרת ולחיים בדו קיום עם הטבע.

מה החזאי מבין

ערב טוב, הבטחנו לכם יום שמש והרווחנו עוד יום גשם… כך מתחיל דבל'ה גליקמן את המערכון על השקע החמקמק כשהוא מגלם את החזאי בזהו זה אי שם בשנות התשעים. המערכון הזה די ביטא את התחושות שלנו באותה תקופה – החזאי מבטיח אבל מזג האוויר לא תמיד צופה בתחזית…

מאז ומעולם בני האדם חיפשו מקורות חיזוי שיעזרו להם להתנבא על מה העתיד צופן בחובו. יש משהו באשליה שאם נדע את העתיד נוכל להתכונן אליו, להימנע ממנו, להיזהר. זה עוזר לנו לעשות סדר בכל התנהלות העניינים פה על כדור הארץ. קשה לנו להתנהל ללא תחושת השליטה והביטחון בחיינו. כשקורה דבר בלתי צפוי הוא מערער אותנו, שומט לנו את הקרקע מתחת לרגליים ואנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה. 

גם אני כזו. פריק קונטרול יש יגידו (למרות שאני מעידה כך גם על עצמי… כבר אין לי צורך במליצי יושר 😊). יש משהו במרדף אחרי השליטה, הביטחון, שמרגיש כאילו החרדה והפחד מנהלים אותי. מה יקרה אם… מה אעשה… איך אתמודד… זה מתיש! לעתים אני מרגישה כאילו אני עובדת במחלקת החרדה של רשות הפחד. כל בוקר מעבירה כרטיס, עושה בדיקת מלאי, בודקת, מתכננת, שואלת, חוקרת, חופרת, חופרת, חופרת… משרה מלאה לכל הדעות. בנוסף לזה יש לי גם עבודה אמיתית, בית, משפחה, ילדים (שיהיו בריאים), בעל (שיחיה), ארוחות לבשל, כביסות לתלות ולקפל ועוד לא התחלנו לדבר על חברת ההסעות בע"מ לחוגים ובחזרה, ועדי הורים בבית הספר, שיעורים, מבחנים, עבודות יצירה ובניית תיבת נוח לשיעור תורה (לכו תמצאו עכשיו זוג חיות מכל סוג). בקיצור, חגיגה!

אז החלטתי להוציא את החרדה לפנסיה ולפטר את הפחד לאלתר. זהו! עכשיו אני המנהלת! אני מחליטה שאני לא חייבת להיות בשליטה. שזה בסדר גם לא לתכנן הכל לפרטי פרטים ופשוט להתנהל בלי להרגיש שהסכנה עורבת לי בכל פינה. יש משפט שאימצתי – תצפה לגרוע מכל ותקווה לטוב ביותר. כן, זה בסדר להתכונן ליום גשום, להכין תכנית מגרה למקרה ש… אבל אם הדבר עדיין לא קרה אז למה לדאוג? למה לכלות את הימים בחרדה אין סופית. פשוט לשחרר. יש בזה כוח עצום. 

תנסו…מקסימום זה יצליח.